הראל בע"מ - חברה לבטוח נ' שורש ואח'

פסק דין

זוהי תביעה לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לרכב מבוטח התובעת באירוע של תאונת דרכים בה היה מעורב גם רכב נהוג בידי הנתבע מספר 1 מבוטח אצל הנתבעת מספר 2 .

התאונה אירעה – ועל כך אין מחלוקת- בצומת הרחובות שדרות רוטשילדX נחמני , כאשר רכבו של מבוטח התובעת נוסע ברחוב נחמני , התקרב אל הצומת עם שדרות רוטשילד, ואילו רכבו של הנתבע 1 נוסע בשדרות רוטשילד , והתקרב לאותו צומת.

מדובר בצומת מרומזר .

זה טוען כי הוא נכנס לצומת באר ירוק מלא, ואילו עמיתו נכס באור אדום וזה טוען כי דווקא הוא נכנס לצומת באור ירוק מלא ועמיתו באדום.

בעלי הדין הביאו למתן עדות רק את הנהגים המעורבים , וכל אחד מהם חזר על גרסתו .

בסיום הדיון הסמיכו באי כוח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין ביניהם על דרך הפשרה בהסתמך על סעיף 79א' לחוק בתי המשפט .

לאחר שמיעת הנהגים, עיון במסמכים והקשבה לסיכומי באי כוח הצדדים, יש טעם בדברי כל אחד משני עורכי הדין המלומדים של הצדדים לגבי ספקות ותמיהות בגרסתו של בעל הדין שכנגד, ובעדותו של הנהג מטעמו , בצורה שאינה מאפשרת העדפה ברורה לש גרסת בעל דין אחד על זו של חברו .

ער אני לכך כי הצדדים טענו כי אכן מדובר בגרסה מול גרסה , וכי אם בית המשפט היה מגיע למסקנה זו בדיון רגיל למתן פסק דין מכריע , ההלכות בענין ידועות . אולם כאמור הצדדים הסמיכו את בי המשפט לפסוק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט .

בפסיקה על פי סעיף זה , אין בית המשפט פוסק את הדין בצורה של הכרעה שיפוטית לכאן או לכאן, ואין הוא מפעיל במסגרת שיקול דעתו את כל עקרונות דיני הראיות ותקנות סדר הדין האזרחי , והוא אף אינו הולך בדרך הפסיקה הדיכוטומית של הכל או לא כלום כפי שהיה עושה אילו היה נדרש לפסוק על דרך ההכרעה בין שתי גרסאות שונות א סותרות לרוב.

בפסיקה על דרך הפשרה, בית המשפט שוקל בעיניים של שני בעלי הדין , כל אחד מנקודת הראות שלו, את סיכויי ההצלחה או הכישלון בהוכחת טענותיו בכתב התביעה שלו, ושם את עצמו במקום שני בעלי הדין המתדיינים, ועושה את השיקול שהם היו עושים אותו אילו היו שניהם מנהלים את המו"מ ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט .

המלאכה אינה קלה , כי בית המשפט בכל זאת –ויתבלט ככל שיתבלט- יש לו נטייה מסוימת בכיוון הכרעה לכאן או לכאן אילו נדרש לתת פסק דין דיכוטומי מכריע בין המחלוקות, אולם בית משפט מקצועי ומנוסה , לא יקשה עליו לשקול כאמור בעיניים של בעלי הדין את סיכויי ההצלחה והכישלון, ולהגיע למסקנה שהוא סבור כי בעלי הדין בעצמם היו מנהלים את המו"מ היו יכולים ולהגיע אליה .

התפקידים במקרה זה מתחלפים, ובית המשפט עוטה פעם את הגלימה של זה ופעם את הגלימה של זה במסגרת עשיית השיקולים של בעלי הדין לקראת פשרה בהליך שאין הם יודעים עדיין את נטייתו של בית המשפט , הם עושים מה שנקרא "קנית סיכונים " . כשאין בעלי הדין יודעים מה תהיה התוצאה של ההליך, נוטים הם להסכים לפתרונות שאין כל בטחון כי אלה יהיו הפתרונות אליהם יגיע בית המשפט אילו הלך בדרך הפסיקה הדיכוטומית.

ובכלל נשאלת השאלה , האם לא הגיעה העת לאפשר לבית המשפט , להביא בכלל חישוביו , את מאזן ההסתברות , ורמת ההוכחה אותה הביא בעל דין , וכאשר כמות הראיות של כל צד , איננה אפס לעומת מאה , ( שבמקרה כזה דחייה מלאה של התביעה או קבלה מאלה שלה , היא מתבקשת) ולראות את אחוזי ההוכחה שכל בעל דין הצליח להביא, ולפסוק את הדין בהתאמה . האם עדיין אנו סבורים, כי מי שהצליח לשכנע את בית המשפט בשיעור של 51 % נוטל את כל הקופה ? האם זה צודק , שבעל דין אשר הוכיח את תביעתו או את הגנתו בשיעור של 49% אינו זוכה בכלום מן הקופה , וכי בגין 1% בעל דין גורף את כל הקופה .

נדמה לי כי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט , הינו המכשיר היעיל ביותר העומד לרשות השופט היושב בדין, להביא ליד מימוש את זכויותיהם של בעלי הדין באותו שיעור שהצליחו להוכיח את גרסתם בהליך המשפטי .ואם כפות המאזניים מאויינות , מה שאומר שכל בעל דין הוכיח את גרסתו ב 50%, מדוע שלא יזכה כל צד באתו שיעור שהוא הוכיח את גרסתו , קרי חצי חצי ?

על פי הדין, כאשר עומדות בפני בית המשפט שתי גרסאות , וכפות המאזניים מאויינות, הרי שומה על בית המשפט לדחות את התביעה , יען כי התובע לא עמד בכלל "המוציא מחברו עליו הריאה, " ולא הצליח להוכיח את תביעתו ברמה הדרושה שקנתה לה שביתה במשפט האזרחי, קרי מעל 51% . האם זה צודק? האם בעל הדין שהוכיח את תביעתו ב 50% בדיוק מול גרסת הנתבע שהוכיח את גרסתו גם הוא ב 50% , דווקא הנתבע שיש בידו חופן של ראיות בדיוק כמו התובע , יזכה בהגנתו והתביעה תידחה. ? האם לא הגיע הזמן לראות בנתבע אשר הוכיח 50% מהגנתו באותה עין כפי שרואים את התובע שהוכיח ב 50% את תביעתו ? מדוע זה יזכה הנתבע אשר יש בידו 50% בלבד , ואילו התובע שיש בידו 50% בדיוק כמו הנתבע יפסיד.

כאן מתגלה חשיבותו של סעיף 79א' לחוק אשר כאמור משאיר ביד בית המשפט , אומנם לא באופן ישיר לתת ביטוי למשקל השווה של ראיות הצדדים כפי שמוצע לעיל, אלא נותן בידי השופט אפשרות כאמור לשקול את סיכוייהם בטרם מתן פסק דין מכריע, תוך קניית סיכויים וסיכונים, ולהגיע לפתרון של המחלוקת כפי שבעלי הדין עצמם היו מגיעים.

אני סבור כי בנסיבות שנוצרו , ועל סמך נקודות החולשה והכוח אשר בגרסת כל אחד מהנהגים המעורבים, ובטרם ידעו מה היה בית המשפט פוסק בהסתמך על דיני הראיות ה"קלסיים" , היו בעלי הדין במקרה זה "קונים" סיכון, ומתפשרים על 50% מהאחריות והנזק מהתאונה .

אציע לצדדים פשרה כאמור

לפיכך אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת 50% מהנזק שנגרם ברכב מבוטח התובעת, קרי 25000 ₪ בתוספת אגרת משפט, והכל בתוספת הפרשי הצמדה בלבד מיום הגשת התביעה 16/12/08 ועד התשלום המלא בפועל , 200 ₪ שכר בטלת עד , וכן 10% שכ"ט עו"ד ומע"מ כדין .